הענף - פרק א׳: כבר כשדפקתי אצלו בדלת הייתי רטובה כולי

רוב האנשים חושבים שביום בו הם יקבלו כוחות על טבעיים, הדבר הראשון שהם יעשו יהיה להתעשר, להקים לתחיה קרובי משפחה או לחזור בזמן ולהרוג את היטלר. אבל אצלי, ביום שבו מצאתי מקל מכושף (יותר כמו ענף מסועף), הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לחברה הכי טובה שלי

---

ברגע שהבנתי איך זה עובד, זה היה קל. כל מה שצריך לעשות זה לאחוז בענף ואז לשגר למישהו פקודה, והוא יציית. בלי לשאול שאלות, בלי להסס. בלי שום יכולת להתנגד.

אז התקשרתי לחברה הכי טובה שלי, וברגע שהיא ענתה לטלפון, אמרתי לה, בפשטות ״תישארי היום עד מאוחר בעבודה״. יכולתי לדמיין אותה מהנהנת ליד המחשב שלה, עיניה מתערפלות לרגע בזמן שהמוח שלה מעבד את המידע ומאבד שליטה, ואז, בין רגע, חוזרות עיניה לפוקוס הרגיל והיא מביטה בבלבול בטלפון שהיא אוחזת בידה, לא לגמרי בטוחה מה עמדה לעשות עמו.

הדבר השני שעשיתי (שלמעשה התרחש במקביל לראשון), היה לחטוף את מפתחות הרכב מהשולחן ולרוץ החוצה כמו שאני, בטרנינג. שיער פרוע. נטולת איפור או אלגנט. כפכפים על כפות הרגליים וכתם של רוטב עגבניות על החולצה. השמש בחוץ הייתה בדרך למטה, אבל עדיין לוהטת כיאה לקיץ, ומיד כשהתנעתי את האוטו הגברתי את המזגן עד למקסימום. זה לא זמן טוב להזיע.

הנסיעה קצרה, אבל הרגישה כמו נצח. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי לשם, כמה רמזורים עברתי והאם הם היו אדומים או ירוקים. השארתי את הנהיגה לחלק אחד של המוח שלי, בעודי מפליגה בדימיונות בחלק האחר. כל מיני רעיונות עלו במוחי, חלקם נפסלו מיד ואחרים נשמרו לאחר כך, כשאגיע.

ואז הגעתי, ומרוב התרגשות לרגע הראש שלי התרוקן לגמרי ממחשבות. הידיים שלי רעדו והזיעו, וכל הגוף שלי היה בהתרגשות שיא, עונג טהור של ציפייה. ידיעה ברורה שמשהו טוב עומד לקרות.

הוא לא ציפה לראות אותי. עומדת במפתן הדלת שלו, סתורת שיער, עיני נוצצות מהתרגשות ואני אוחזת בידי ענף. אני מתארת לעצמי שאולי נראיתי קצת משוגעת, אבל עוד לפני שהוא הספיק להרהר בבריאותי הנפשית או הסיבה שהביאה אותי לדפוק לו על הדלת, חיזקתי את אחיזתי בענף ואמרתי, ״תן לי להיכנס״.

עיניו הצטעפו לרגע, ואז חזרו והתחדדו, מביטות בי בריכוז בעודו נסוג אחורה אל תוך הבית ומפנה לי את הדרך.

״בוא אחריי״, אמרתי וניגשתי ישר לחדר השינה שלהם. ידעתי בדיוק היכן הוא נמצא, הרי הייתי בבית הזה כל כך הרבה פעמים, שעות רבות במצטבר. היינו חברים טובים במשך שנים, מבלים ערבי שישי ביחד, חגים וגם סתם מפגשים ללא תכלית. תמיד האווירה הייתה קלילה, שאגות צחוק וכיף, וחיבה הדדית בין כולנו. אבל מעולם לא נחצה שום קו, אפילו לא ברמיזה. הוא היה הפרי האסור שלי, נר החנוכה, מותר לראותו בלבד. לא אשקר, פעמים רבות פנטזתי על מה היה יכול להיות בינינו, הדברים שהייתי רוצה לעשות לו (והוא לי). המשיכה שלי אליו הייתה חייתית, בקושי הצלחתי לשלוט בה ובעצמי, אבל ידעתי שאם אעשה צעד לכיוונו אהרוס את החברות. ואולי את הנישואים שלהם. אמרתי לעצמי שאני לא בן אדם שעושה כאלה דברים, בלי לחשוב.

אבל אז מצאתי את הענף באותו בוקר, זרוק בגינה האחורית שלנו ליד הגדר. כשהרמתי אותו הייתה לו תחושה מוזרה בידי, כמעט חמימה, כמעט מלטפת. ורגע לפני שהספקתי לזרוק אותו לפח, הכלב המעצבן של השכנים החל לנבוח. כרגיל. ״תיהיה קצת בשקט״, צעקתי עליו, כפי שאני עושה לעיתים ותמיד ללא שום תוצאה. הפעם, הוא השתתק בבת אחת. כל כך נבהלתי שהצצתי דרך הגדר כדי לוודא שלא קרה לו משהו. מן הצד השני הביט בי באותה תדהמה השכן, שגם הוא לא רגיל לשקט הזה, וכעבור שעה ארוכה של דממה ותימהון הדדי הוא מלמל, ״מה לעזאזל עשית לכלב שלי?״. לרגע לא ידעתי מה לענות, אבל אז נזכרתי בכל הפעמים שהכלב המזדיין שלו העיר אותי בנביחות באמצע הלילה, ובכל המקרים בהם דרכתי על מה שהוא השאיר על הדשא מול הבית, והדם עלה לי לראש, ״לא עשיתי לו כלום! אבל אולי אם תתחיל לאסוף אחריו את הקקי ולדאוג שהוא לא ינבח ויעיר את כל השכונה, יהיה לכולנו הרבה יותר נחמד!״. הוא נפנה ממני בשתיקה ויכולתי לדמיין אותו מגלגל עיניים בעודו נכנס לתוך הבית שלו, אבל אז הוא יצא ובידו גליל שקיות ניילון, והחל תולש שקית שקית ומרים מהדשא שלו צואת כלבים שהתייבשה עליו במשך ימים שלמים. אתם צריכים להבין כמה מוזר זה היה: הוא מעולם, אבל מעולם, לא ניקה אחרי הכלב שלו. אני חושבת שבאותו בוקר הוא עבד בחצר במשך שעה לפחות, מרים צואת כלבים בריכוז אינסופי ומשליך אותה לפח. אח״כ, יצא לרחוב והמשיך במלאכה, עד שנראה שכל המדשאה המשותפת נקייה לחלוטין, ורק אז חזר לביתו ולא ראיתי אותו יותר.

את הענף לקחתי איתי הביתה, ובעודי יושבת ליד החלון ומביטה בשכן אוסף קקי, תהיתי האם ייתכן הדבר או שלגמרי איבדתי את שפיות דעתי. כמובן שהייתי חייבת להיות בטוחה, ולכן ברגע שראיתי את הדוור עובר מול הבית, זינקתי החוצה והבהלתי אותו עד עמקי נשמתו. אזרתי אומץ וביקשתי בנימוס, במבוכה, שיעמוד על רגל אחת. בדיעבד, זו הייתה טעות, כי הדוור האומלל בן ה-70 כמעט נפל כשניסה לעשות כדבריי, ואני כבר הבנתי את מה שכבר הבנתי, בעצם, באותו בוקר. ואז הרמתי טלפון לחברה הכי טובה שלי.

ועכשיו, אצלה בבית, אני יושבת על המיטה שלה ומולי עומד בעלה, מביט בי בריכוז. ממתין.

אין לי מושג מאיפה אני שואבת את החוצפה, אבל אין ספק שדם לא זורם לי למוח כרגע, רק יותר למטה, למטה. אני ניגשת אליו, נצמדת אל גופו שבו חשקתי זמן כה רב, מריחה את הריח שלו שתמיד היה מטריף אותי. אני לא מאמינה שאני פה, נוגעת בו, ניצוצות עפים ממנו בכל מגע של ידי, זרמים של עונג. אני לוחשת לו באוזן שינשק את צווארי, והוא מציית. לא דרוש לי הרבה, הרי כבר כשדפקתי אצלו בדלת הייתי רטובה כולי. אני לא יודעת כמה זמן יש לנו, ואני גם לא ממש טובה בדחיית סיפוקים, אז אני מפשיטה אותו. מהר, בלי משחקים.

אני אוחזת באיבר שלו בידי. הוא רפוי אבל אנחנו נעבוד על זה. מתכופפת על ברכיי, ידי האחת אוחזת באיברו והשניה בענף, ואני טועמת אותו בפעם הראשונה. עורו חלק וחם, איברו מרגיש טוב בתוך פי, ואני מוצצת אותו בשקיקה, מרגישה אותו הולך ומתמלא, הולך וגדל וממלא אותי.

אני ניגשת למיטה וקוראת לו לבוא, הוא מציית. רוכנת על ארבע ומבקשת ממנו שיזיין אותי, עכשיו, בלי לחכות יותר. חיכיתי כל כך הרבה. הוא מגיע מאחור ומבלי להסס מחדיר את איברו אלי. זו כנראה התחושה הכי טובה בעולם כולו, כל גופי זיקוקים, חשמולים, צמרמורות. ״יותר חזק״, אני לוחשת, והוא מציית. מגביר את הקצב עוד ועוד. גניחות נפלטות מפי ללא שליטה. אני נושכת את שפתי התחתונה עד זוב דם. ״אל תפסיק״ אני מתחננת, והוא לא מפסיק. אני מרגישה את זה מגיע, זה מתקרב. השיא. הוא עומד לקרות, כל השרירים שלי נדרכים, העיניים עצומות בחוזקה, המוח מתרוקן לחלוטין ממחשבות. רק תחושה של עונג צרוף, רק עוד קצת… אני רגע לפני הפיצוץ, כל כולי מרוכזת בתחושה, בפסגה שאני כה קרובה אליה.. אבל אז הוא מפסיק. פשוט מפסיק, בבת אחת. ״תמשיך״, אני אומרת, אבל כלום לא קורה. אני פוקחת עיניים ומביטה לאחור. הוא עומד שם ומביט בי בחזרה, בעיניו שילוב של בלבול ואימה. הענף! אני קולטת ששמטתי אותו מידי מבלי לשים לב, וכעת הוא זרוק למרגלות המיטה. אני מנסה להגיע אליו כמה שיותר מהר, לתקן את המצב הזה שנקלעתי אליו, אבל הוא תופס אותו קודם, מביט בו בתימהון. ״תן לי את זה״, אני צועקת. זה כבר לא כיף. הגוף שלי עוד לא נרגע מהאנדורפינים ועכשיו הוא מתמלא אדרנלין. אני בפאניקה, מנסה לחטוף את הענף מידו, אבל הוא גבוה ממני.

הוא מתעשת. ״תפסיקי״, הוא אומר. מילותיו מהדהדות בתוך ראשי, ראייתי מתערפלת. אני מפסיקה מיד. ״מה לעזאזל קורה כאן״, הוא תופס את ראשו בידיו, עדיין עירום, עדיין מביט בי. ״את מוכנה להגיד לי מה קורה פה??״, קולו עולה לכדי צעקה. אז אני אומרת לו. אני אומרת לו הכל. אני אומרת לו את כל מה שהרגשתי לפני הענף, ואז אני מספרת לו על הענף, ועל השכן, ועל הדוור. אני מספרת לו על שיחת הטלפון לאישתו, ואז אני מספרת לו על עצמו. ועל מה שעשה. וככל שאני מתקדמת בסיפור, פיו נפער יותר ואני יכולה לראות את אישוניו מתרחבים.

הוא מתיישב על המיטה, ראשו בין ידיו. שקט מוחלט משתרר בחדר. אני רועדת, גם מקור וגם לא מקור. אני לא יודעת מה יקרה עכשיו, אבל הענף אצלו ביד ואני עדיין עירומה, על המיטה שלו ושל אישתו. בבית שלהם.

אחרי מה שמרגיש כמו נצח הוא נעמד, לא מסתכל עלי.

״רדי מהמיטה״, הוא אומר. אני יורדת. נעמדת מולו. הוא עדיין לא מסתכל עלי.

״על הברכיים״, קולו קר כקרח. אני עושה כמבוקשו. האם יכה אותי? יהרוג אותי? אולי יקרא למשטרה? או לאישתו ושניהם יעמדו שם ויביטו בי בשנאה.

הוא מתקרב אלי, מרים אט אט את ראשו ומביט בי. בעיניו ניצוץ חדש שלא ראיתי שם קודם. הוא תופס את איברו ביד אחת ומכניס אותו לפי. אני בהלם. אני לא יודעת מה קורה, אבל אין לי אפשרות להתנגד. ואז הוא מתחיל לנוע קדימה ואחורה, מכניס ומוציא את איברו מפי במהירות הולכת וגוברת. הלסת שלי כואבת ואני ממש מתאמצת לא להקיא והוא ממשיך עוד ועוד.

עד שהוא גומר. בפה שלי.

אני מתמלאת בנוזל בטעם מלוח והבחילה שלי רק מתגברת.

הוא מתכופף אלי ולוחש לי באוזן, ״נראה לך שאת יכולה לשחק בי ככה?״, מילותיו קשות, אבל הוא לא נשמע כועס. הוא נשמע כמעט… משועשע?

״את היית ילדה רעה היום, וצריך להעניש אותך״, הוא ממשיך, אני שומעת את חיוכו בקולו. ״עדיין לא החלטתי בדיוק מה לעשות בך, יש לי כמה רעיונות. אבל בינתיים אני אשאיר את הענף אצלי, ואת יכולה לחזור הביתה. אבל את עוד תיתקלי בי… בקרוב… ובינתיים. תבלעי״.

ואני בולעת.