הוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי בזמן שבני הזוג שלנו חיכו בשולחן

מתחת לשולחן הרגל שלי חוקרת את שלו. חברה שלו לצידו, בעלי לידי. המשחק הזה מסוכן אבל לא איכפת לי.

---

זה טריק ידוע שלי. כשהמוח מנסה להתערב לי בהחלטות, למנוע ממני להיכנס לצרות, להסתבך, מנסה לשמור עלי, אני מיד משתיקה אותו. איך משתיקים מוח? עם אלכוהול. מניחה שגם סמים יעשו את העבודה אבל אני פחות בקטע.

ובאמת, על בטן ריקה, בעודי שואבת את הבירה לקרבי עם קשית כאילו הייתי ניצולה במדבר שלא ראתה מים זורמים שבוע, הרגשתי תוך כמה דקות את הראש שלי מסתחרר. איזה מזל שאני דייט זול, לא צריך יותר מפחית אחת.

ראשי סחרחר, הלשון שלי כבדה, הידיים שלי מונפות יותר מידי לכל הכיוונים, ואני מדברת שטויות. זה כל מה שאני זוכרת מארוחת הערב. נדמה לי שבין לבין גם אכלתי סטייק והתלוננתי שהוא מעושן מידי. אבל מה שהתרחש מעל השולחן היה פחות מעניין יחסית למה שקרה מתחתיו. בעודי מלהגת על סרטים שראיתי ומה אני באמת חושבת על הפרצוף החדש של מדונה (הוא מהמם!), הרגל שלי פילסה את דרכה מתחת לשולחן אל רגלו של הבחור שישב מולי. נגיעה ראשונה יכולה להיחשב מקרית, רגליים נתקלות זו בזו כל הזמן. אבל הרגל שלי לא נסוגה בהתנצלות, להיפך. מרגע שהיא גילתה את מיקומה של הרגל הנגדית היא קבעה לה שם תושבות, חוקרת בעדינות אגרסיבית את הרגל השניה מלמעלה למטה. ואז מלמטה למעלה. המסר היה ברור.

השיחה המשיכה, המשחק התחיל.

אהבתי לראות איך הוא מתאמץ לא להראות, ממשיך להתנהג רגיל, מתבלבל קצת במילים אבל לא במידה שמישהו מבחוץ היה יכול לנחש. בינתיים, רגלו התמסרה לחלוטין לשלי. פצחנו בריקוד קטן.

לא שהופתעתי שהוא בעניין. הוא כבר שנים בעניין, אבל עד היום זה לא הסתייע.

והנה דווקא הערב, בעודו יושב צמוד לבת זוגתו, ואני יושבת מולו לצד בעלי, הועבר מסר חד

משמעי בין שנינו:

מזדיינים? למה לא.

ודווקא כאן אני אוהבת לעצור לרגע, לקחת צעד אחורה. למשוווווך את הרגע כמה שיותר. פעם הייתי עושה את זה כל הזמן, עם עצמי.. הייתי מביאה את עצמי קרוב לשיא, כל הנוירונים בגופי צועקים מהנאה, הדם זורם למטה למטה, הראש בעננים- ואז הייתי עוצרת. נלחמת בדחף. הגוף משווע לעוד רטט אחד קטנטן שיביא אותו לשיא, אבל אני קפואה, לא זזה, מחכה שהוא יירגע, רק כדי להמשיך עוד ועוד.

היום כבר אין לי סבלנות לזה, אני חייבת להודות. גם למי יש את הפריבילגיה הזאת של לקחת את הזמן.. בימינו אם אני במיטה אני או ישנה או בדיוק קמה. או שחטפתי קוביד. אחרת, יש עבודה, יש ילדים, יש סידורים לעשות. החיים עצמם מאלצים אותי להגיע לשיא כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה לדבר הבא.

אבל לא הערב. כי הערב זה הזמן שלנו. הילדים עם בייביסיטר, הכביסה מחכה למחר, הבוס כבר הלך לישון. זה רק אני ואתה, ואני לא ממהרת.

אם כי, בכל זאת, בירה שלמה על בטן ריקה כן גורמת לדחיפות מסוימת.

מתנדנדת קלות, אני קמה מהשולחן ותרה בעיני אחר השירותים. אני נכנסת לתא ונושמת עמוק, מרטיבה קצת את הפנים, מנסה לבדוק אם אני עדיין בשליטה או שמשהו אחר כבר השתלט עלי. מישהו אחר. בתוכנית ״דקסטר״ קראו לזה הנוסע האפל (נשמע יותר טוב באנגלית), ואני מחבבת את הקונספט. גם לי יש נוסע אפל, רק שבמקום לגרום לי לעטוף אנשים בפלסטיק ולחסל אותם, הוא גורם לי לשלוח רגליים, ידיים ושלל איברים נוספים לעבר גברים אחרים שאינם בעלי. למזלי, בעלי היקר זורם ואפילו מעודד את העניין. הוא אוהב לצפות. הבעיה היא שממש כמו אצל דקסטר, כך גם אצלי, הנוסע האפל שלי לא מהסס לסבך אותי בצרות. והערב, מול גבר שאסור לי לגעת בו מכל כך הרבה סיבות, אני נותנת לנוסע שלי לקחת את ההגה.

אני מנערת את המחשבות הללו מתוך ראשי בעודי מרוקנת את השלפוחית. אני מביטה במראה, שיערי סתור במידה, נופל בשובבות על עיני. האודם שלי מחזיק יפה. אני נראית טוב. מסדרת את השמלה, מזיזה את הציצים לאן שצריך, ויוצאת.

מה שאני לא מצפה זה שהוא יעמוד מחוץ לדלת. מחכה לי. אורב.

לרגע אני קופאת, כמו צבי שנתפס באורות הרכב. אני מסתכלת עליו והוא עלי, מסרים דחופים נעים הלוך ושוב, נצעקים בדממה בין שנינו. הוא פונה ללכת ממני, אבל רגע אחרי שהפנה אלי את הגב הוא מסתובב בחזרה וגומע תוך רגע את המרחק הקצר בין שנינו. תופס אותי בידיו (הוא חזק!), הוא דוחף אותי אחורה ואני חסרת שליטה, מוטחת כנגד הקיר. זרם חשמל עובר לי בכל הגוף. מאחורי קיר, מלפני הוא.

אין לי לאן לברוח, ואין לי גם רצון כזה.

הידיים שלו חוקרות את גופי, מבעד לבגדים. חופנות ישבן, משרטטות את קימוריי, יורדות למותן ועולות בחזרה. כל נגיעה שלו בי מחשמלת ואני מרגישה היטב את הרטיבות הנוצרת אצלי למטה.

הוא נצמד אלי חזק יותר, קרוב יותר, ואני מרגישה את האיבר שלו. גניחה חלושה נפלטת מפי, מבלי להתכוון אפילו, היישר לתוך אוזנו.

רחוק רחוק, בעולם אחר שאינו קשור אלי ואיני קיימת בו, אני מבינה שאנחנו חשופים לעיני כל מי שיחפש את תאי השירותים. אני שומעת צעדים ואני יודעת שמישהו הרגע הגיע, ראה אותנו, והמשיך הלאה להיכנס לאחד התאים. אני לא רואה את המישהו הזה אבל אני מבינה שהוא שם, והוא ראה אותנו ובטח תוהה על פשר התשוקה הזו שנראית כאילו נלקחה ישר מתוך סרט. בחיים לא הצמידו אותי לקיר, לא חשבתי שזה משהו שבאמת קורה. והנה אני כאן, בשני עולמות במקביל, מרחפת אי שם למעלה אבל גם מודעת למה שקורה מסביבי. עוד רגע נחזור שנינו לשולחן, לבני הזוג שלנו, ולמי שתפס אותנו על חם ליד השירותים זה ייראה כאילו אנחנו בוגדים בהם. עוד סיפור אחד מיני רבים, איזו קלישאה.

אני פוקחת את עיני, הכישוף הוסר. הקסם פג.

הוא ניתק ממני. מבלי לומר מילה או אפילו להביט בי, הוא פונה ונעלם תוך שניה בתוך תא השירותים הסמוך.

אני עומדת שם רק עוד רגע קצר, מסדרת בידיי את שיערי שעכשיו סתור עוד יותר, מיישרת את השמלה שעלתה למעלה, מתפללת שהאודם לא נמרח והלחיים לא סמוקות, וצועדת, קצת מתנדנדת, בחזרה לשולחן שלנו.

---