שמעתי גניחות והבנתי שבעלי איתה בחדר

הגניחות לא מפסיקות והקצב רק הולך ומתגבר. חיה פצועה, אני חושבת

לעצמי, אבל זו מחשבה טיפשית כי ברור לי מה מקור הקולות. ואז אני מבינה.

בעלי גם שם. הוא ביקש רשות ללכת אליהם ואני נתתי לו אותה. הוא שם בחדר עם החברה הגונחת. מה הוא עושה?

---

בשבוע שעבר צללנו יחד לתוך המציאות השחורה של דיכאון לאחר לידה. אין שום דבר בחיים האלו שיכול להכין אותך לטלטלה של לידה, עם כל הכרוך בה. ההורמונים המשתוללים, חוסר שעות השינה, הכאבים וההחלמה, התינוק שבוכה בלי סיבה, השקט שנעלם פתאום, השלווה שהופרה. גם בלי לחוות דיכאון מדובר בשינוי כל כך משמעותי שלאחריו החיים כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם. אבל הם בהחלט יכולים להיות טובים שוב. אחרים, אבל טובים. ולי לקח כמעט שנתיים עד שהרגשתי שהחיים שוב מחייכים אליי ואני יכולה גם לחייך אליהם בחזרה. אבל בואו נחזור רגע אחורה ונדבר על משהו שקרה קצת אחרי המעבר שלנו לצד השני של היבשת ועוד לפני שהמחשבה על ילד כלל חלפה בראשנו: נסענו עם זוג החברים שלנו לצימר. מדובר על אותם החברים איתם החלפנו בשנה האחרונה תמונות סקסיות ותכתובות זימה, מתוך מחשבה שמדובר בהרפתקאה תמימה ובפנטזיות שלא יתממשו לעולם, בשל המרחק הרב שהפריד בינינו. ואז עברנו לגור על ידם.

האביב היה בפתח, כבר לא היה קר כל כך. שאריות שלג עיטרו את פסגות ההרים ורבדים של ירוק רענן ורטוב נחו למרגלותיהם. רצינו לצאת קצת מהעיר ולנשום את כל הירוק הזה. וגם... רצינו להתנסות.

אני לא בטוחה מי העלה את הרעיון לנסוע לצימר, אנחנו או הם, אבל אני זוכרת בוודאות שחשבתי לעצמי שלא מדובר בנסיעה תמימה של חברים אלא במשהו יותר מזה, והמחשבה על כך מילאה אותי חרדה. בדיעבד, ולאור תוצאות אותה נסיעה, לא הייתי צריכה להסכים כאשר לא הרגשתי שלמה, אבל באותו רגע הרגשתי כמו ״הורסת שמחות״ כששלושה זוגות עיניים הביטו בי בציפייה שאגיד ״כן״. מה אני אגיד לכם? אמרתי כן. כנראה שלחץ חברתי עובד בכל גיל.

בשלב זה של הסיפור הגיע הזמן להעניק לזוג החברים שלנו שמות, על מנת שיהיה קל יותר לתאר את המאורעות שהגיעו לאחר מכן. נקרא להם, לצורך העניין, גיורא ומרי.

וכך בבוקר יום שישי קריר ארזנו אוכל, בגדים, אלכוהול ואת הכלב ונסענו לצימר פלוס ג׳קוזי שהזמנו לנו במעבה היער, מרחק קצרצר של כ-5 שעות נסיעה.

רוב היום עבר עלינו בנעימים, בסוג של החלטה כוללת להתעלם מנסיבות הנסיעה ומהמתח באויר. טיילנו קצת ביער, טיפסנו על גזעי ענק שנפלו על האדמה לפני עשרות שנים ונותרו להם כך, פטריות מכסות את חלקם החיצוני. עצרנו בעיירות חמודות בדרך, צועדים בניחותא ברחוב הראשי בין חנויות מזכרות קטנות וקישוטי חג המולד שרק נתלו. שרנו שירים באוטו, צחקנו ולגמנו ביחד שוקו חם. ורק לפנות ערב, עם היעלמות אור השמש האחרון, החלו להיעלם גם העכבות. סטייקים ויין לארוחת ערב ושתיקות ארוכות. מבטים בעלי משמעות וחיוכים קטנים.

הרגשתי שמשהו הולך לקרות וזה הפחיד אותי. פתאום לא רציתי את זה. פתאום לא הבנתי איך הגעתי עד לנקודה הזאת בלי לקום ולהגיד ״די!״. העצבים שלי היו מתוחים והידיים שלי רעדו ולכן עשיתי את הדבר הכי מטופש שיכולתי לעשות: שתיתי. שתיתי המון. שתיתי בשביל לא להרגיש כלום ואחרי כמה כוסות זה בדיוק מה שקרה. ראשי היה סחרחר ולא הצלחתי להתמקד בשום מחשבה אחת ספציפית.

״אני שיכורה״, הכרזתי וקמתי, מתנדנדת. ״אני הולכת למיטה״. לאכזבת כולם קמתי ודידתי לחדר השינה שלנו, מקפידה לסגור אחריי את הדלת, נתקלת במזוודה שעומדת עדיין סגורה במרכז החדר. נכנסתי למיטה וחיכיתי. לא עברו חמש דקות ובעלי נכנס בעקבותיי, גם הוא החליק תחת השמיכה ונשכב לידי. ״אין סיכוי״, מלמלתי לנוכח ידו שהחלה לעשות את דרכה אליי. הוא נאנח. אני מאכזבת, עברה לי המחשבה האחרונה בראש לפני שעצמתי עיניים וצנחתי לתוך עולם של חלומות טרופים והזיות מונחות אלכוהול.

הדבר הבא שאני זוכרת זה מישהו שמטלטל אותי, אני מתעוררת. פרצופו של בעלי מעל שלי והוא שואל משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה. ״את מרשה לי?״, נדמה לי שזה מה שהוא אמר. לא יודעת על מה הוא מדבר וזה גם לא משנה, אני רוצה לחזור לישון. ״בסדר״, אני אומרת ומסתובבת לצד השני. הוא קם מהמיטה. אני עוצמת עיניים אבל השינה לא חוזרת, מאוחר מידי. מנסה לתפוס בקצוות החלום שאותו אני כבר לא זוכרת אבל אין שום דבר. רק כאב ראש.

ואז אני שומעת את זה. גניחות. חלשות אבל ברורות מאוד. אני שומעת אותן אפילו מבעד לערפל הסמיך של האלכוהול הזורם בעורקיי. הן בוקעות מהחדר השני, זה של גיורא ומרי. זאת מרי. קולות בחורה שגונחת בקצב קבוע. אני מסתובבת שוב לכיוון הדלת רק כדי לגלות שבעלי לא שם, קם והלך. לאן הוא הלך? אני עדיין אפופת שינה ואלכוהול, קשה לי לחשוב בבהירות. אבל הגניחות לא מפסיקות, הקצב רק הולך ומתגבר. חיה פצועה, אני חושבת לעצמי אבל זו מחשבה טיפשית כי ברור לי מה מקור הקולות.

ואז אני מבינה.

בעלי גם שם. הוא ביקש רשות ללכת אליהם ואני נתתי לו אותה. הוא שם בחדר עם החברה הגונחת. מה הוא עושה?

גניחות.

האם הוא רק מסתכל?

גניחות.

האם הוא נוגע? האם שולח ידיים? לעצמו? אליה?

גניחות.

ואולי יותר מזה?

גניחות.

האם הוא....?

מערבולת של רגשות מציפה אותי, מסתחררת סביבי. אני מנסה לתפוס מחשבה, להתמקד, לנסות להבין איך אני מרגישה לגבי האפשרות שבעלי ברגעים אלו ממש נמצא עם מישהי אחרת, אבל זה רק גורם לגל של בחילה לעלות בגרוני.

גניחות.

אני קמה בבת אחת, ראשי פועם בכאב. פי יבש ולשוני נפוחה. מנסה להוריד ממני את השמיכה ומסתבכת. החדר חשוך לגמרי. איפה הקצה שלה? איפה הקצה שלי? למה הרשתי לו ללכת?

גניחות.

לבסוף אני מצליחה להוריד אותה, מניחה שתי רגליים על הרצפה הקפואה וקמה רק כדי להתיישב מיד חזרה עם סחרחורת. עוד רגע של מנוחה ואני מנסה שוב לקום, הולכת לכיוון פס האור הדק מתחת לדלת ונתקלת בכל הכוח במזוודה שעומדת עדיין סגורה במרכז החדר. בום. היא נופלת על צידה ואני נושכת את שפתיי בכאב.

שקט.

לחשושים. הגניחות פסקו. אני קופאת במקום, לא בטוחה מה לעשות הלאה. מרגישה כאילו נתפסתי על חם מנסה לתפוס אותם על חם. ואולי אני בכלל לא רוצה לדעת. אבל בכל מקרה כבר מאוחר מידי. אחרי כמה שניות בעלי נכנס לחדר, אני מסנוורת מהאור במסדרון שהופך אותו לדמות שחורה בלתי מזוהה. ״את בסדר?״, הוא שואל.

״אהה.. כן....״, אני ממלמלת, צמאה כל כך, ״רק קמתי לשירותים״.

יש רגע של שתיקה מביכה בינינו. לא לגמרי ברור מה אמור לקרות עכשיו אבל ברור שהרגע נהרס. על ידי. אני מאכזבת.

אני עוקפת אותו בדרכי לשירותים, שוטפת פנים ושותה ישר מהברז. שהכלור יקפוץ לי. הראש עדיין כואב. כשאני חוזרת למיטה הוא שם, נשימותיו סדירות. אני נכנסת לצד שלי, נזהרת מהמזוודה באמצע החדר. עוצמת עיניים אבל הלילה כבר לא אשן. ראשי ריק ממחשבות אבל אני עירנית פתאום.

מעניין מה יקרה בבוקר, אני חושבת לעצמי, לא יודעת עדיין שהתשובה היא פשוטה כל כך: כלום.

שכן בבוקר קמנו כולנו, אכלנו ארוחת בוקר, ארזנו את הציוד וחזרנו הביתה. לא דיברנו על זה יותר לעולם.

---

זוכה מקום ראשון במצעד הכתבות הכי נקראות ל- 2018, ynet מדור יחסים: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5422973,00.html