באמצע הלילה

השקט מוחלט. החושך גמור, בדיוק כמו שהיא זקוקה לו כדי להירדם. אבל הלילה, משהו באוויר משתנה. אינסטינקט קדום, כמעט חייתי, מעיר אותה בבהלה - עוד לפני שהיא מבינה למה. הלב דוהר, הנשימה נעתקת. יש מישהו בחדר. בחושך המוחלט, היא לא רואה דבר. רק מרגישה

---

באמצע הלילה, היא מתעוררת בבהלה. אין לזה סיבה שניתן לשים עליה את האצבע, החדר חשוך ושקט, אבל לפתע הגוף שלה פשוט יודע, מרגיש. מעין שינוי זעיר באוויר, אינסטינקט חייתי שנותר בדמה אחרי אלפי שנות אבולוציה. פתאום היא יודעת שיש מישהו בחדר.

היא מתיישבת בבהלה במיטה, נשימתה מהירה. ממצמצת בעלטה בניסיון שווא לראות משהו, אבל החדר חשוך לגמרי. הרי היא דאגה לכך. רק כך היא מצליחה להירדם. אפילו האור הכי קטן מטריף את דעתה, גורם לשנתה לנדוד. כשעוד גרה עם ההוא, עורך הדין, הוא התעצבן כשהתעקשה לכסות אפילו את המטען של המחשב, שהעז להאיר את החדר בנקודה ירוקה וקטנה אחת. הוא התעצבן מהרבה דברים. 

כבר זמן רב שלא חשבה עליו, והנה רק השבוע לפתע חלמה עליו פעמיים. לא חלומות הגיוניים. סיטואציות מוזרות ורנדומליות כמו ביקור בשוק בעיר ילדותה, שבו לא ביקרה זה עשורים, וטיפוס על הר באילת שביקרה בו פעם בטיול השנתי של כיתה י״ב. ובשני המקרים הוא היה שם. נוכח, אולם לא תורם במאום לחלום. לא נוגע באווירה. לא אומר מילה. כמו רהיט ישן שפעם נהגה לקרוא לו ״מותק״ והאמינה שזאת אהבה.

כל זה נגמר לפני יותר משנה, ומאז היא ישנה לבד. 

אבל לא הלילה.

הלילה יש מישהו בחדר. היא בטוחה בזה. הלב שלה פועם במהירות וכל שיערות גופה סומרות. היא אינה רואה או שומעת דבר, מה שרק מגביר את תחושת הפחד. במה שמרגיש כמו שעות אבל למעשה נמשך שניות בודדות, קורי השינה מתפוגגים סוף סוף והיא שולחת יד מגששת לעבר מנורת הקריאה שלה, בשידה הצמודה למיטה. למרות שיש לה את המנורה הזאת כבר שנים, היא תמיד נזקקת לכמה ניסיונות כדי לאתר בחושך את המתג. הפעם היא מתפללת שתמצא אותו מהר.

ידה רועדת ומפילה לרצפה קופסת טישו שעמדה בסמוך למנורה. 

ואז, היא מוצאת את המתג, אולם רגע לפני שהיא מספיקה ללחוץ עליו כף ידה נעטפת לפתע בכף יד אחרת, זרה, ענקית וחמה. נשימתה נעתקת. צווחה נפלטת מפיה.

״שששש זה אני״, היא שומעת קול גברי, עמוק. מוכר. 

היא מזהה אותו מיד. חיוך מתפשט על פניה.

״מה אתה עושה פה?״, היא שואלת, מבלי לדעת שאלו יהיו המילים האחרונות שתוציא מפיה בזמן הקרוב. הוא לא עונה, אולם היא יכולה להרגיש את פניו מתקרבים לפניה, את הבל נשימתו על לחיה, בניחוח עדין של מנטה. ידו הגדולה, החמה, עדיין מקיפה את ידה אשר מונחת על מתג האור, וכעת ידו השניה מטפסת במעלה גבה, מעבירה בה צמרמורת נעימה של עונג. וגם קצת פחד.

היד שלו מגיעה לעורפה, מעסה אותו לרגע, ומשם מוצאת את דרכה במהירות לאורך לחיה ואל פיה, חוסמת כל אפשרות להמשך דיאלוג. לפתע משקל גופו על גופה. היא שוכבת על בטנה ומשקלו גורם לה לשקוע עמוק לתוך המזרון. קשה לה לנשום. הוא לא מזיז את ידו מפיה, אולם ידו השניה כעת מפשילה במהירות את מכנסיה הקצרים ואת התחתונים, ובתוך שניה, עוד לפני שהיא מבינה מה קורה, היא עירומה מהמתניים ומטה. עורו החם כנגד עורה מגלה לה כי גם הוא עירום, ואולי פלש אליה לחדר כך. אולי זמם הכל מראש. היא מנסה לדבר אולם קולה נשמע עמום ולא ברור מבעד לידו, וזה רק גורם לו להדק אותה יותר לפיה. 

היא יכולה להרגיש את איברו כנגד פלחי ישבנה. קשה כמו אבן. חם ופועם. צמרמורת של עונג עוברת בה, של ציפייה. הוא מנשק את עורפה והיא מתמסרת למגעו, מרשה לעצמה להרפות את שריריה ולהינות משפתיו הרכות על גבה. היא עוצמת את עיניה וגניחה קלה נפלטת מפיה, בלי כוונה.

ולפתע, כאב חד מפלח את גופה כשהוא חודר אליה, בבת אחת, לתחת. לזה היא לא ציפתה כלל. כל גופה מתכווץ והיא מנסה לזוז, אולם אין לה סיכוי מול משקל גופו ושרירי ידיו הגדולים. היא מנסה למחות אולם ידו על פיה הופכת את הניסיון הזה לעקר. הוא נע בתוכה, לאט. מחדיר את איברו עד הסוף, מתענג על התחושה, ואז שולף אותו כמעט לגמרי החוצה, רק על מנת להחליק אותו חזרה פנימה שוב. היא מרגישה את שריר הטבעת שלה נמתח עוד ועוד, עוטף את איברו ולוחץ עליו בזמן שהוא מפלס את דרכו לתוכה. עוד ועוד, במהירות גוברת. הוא לא מרחם עליה, לא עוצר בשביל לשאול אם מותר. נראה כי הוא משתמש בגופה כמו בצעצוע שנועד רק לענג אותו.

ישבנו עולה ויורד בעוד איברו עושה בה כשלו. היא מרגישה אותו היטב, החיכוך אינטנסיבי בהיעדר כמות מספקת של חומר סיכה. היא יכולה להרגיש את כל אורכו ממלא אותה, כותש אותה. מענג אותה.

הכאב נמהל בעונג והיא לא בטוחה האם היא רוצה שיפסיק או שיגביר את הקצב. אבל זה גם לא משנה מה היא רוצה, כי לא נראה שהוא מתעניין. תנועותיו הולכות ונעשות מהירות יותר, חזקות יותר. הוא מטיח את עצמו בה, שוב ושוב, בעוצמה רבה שמאיימת לשבור אותה. חודר אליה ללא הפסקה, ללא חמלה. היא מרגישה את הזיעה שלו מטפטפת על גבה, מרטיבה אותה. נשימתו הולכת ומתקצרת, כל גופו נמתח. היא מרגישה את שריריו מתכווצים, את ידיו מתהדקות עליה עוד ועוד, עד שלפתע בוקעת מפיו מעין שאגה, כמו תן שקורא אל הירח, ופתאום הכל נגמר. 

הוא צונח עליה במלוא משקלו, מתנשף, והיא לרגע לא בטוחה שגופה יעמוד בזה. אולם בתום כמה שניות הוא כאילו מתעורר, ידו משחררת סוף סוף את פיה, הוא שולף את איברו הרפוי מתוכה ומתרומם ממנה בגניחה של גבר שעבר את גיל הארבעים. צחוק פרוע, משוחרר, בוקע מפיו. 

היא חשה את כל גופה פועם. גבה ספוג זיעה, שיערה סתור, ועמוק בגופה נותר נוזל סמיך, לבנבן, עדות למה שהתרחש הלילה. 

הוא עומד כך, מעליה, למשך כמה שניות, בלי לומר מילה. היא לא רואה אותו אבל יכולה להרגיש את נוכחותו, נדמה לה שהיא אפילו שומעת את פעימות ליבו המהירות. 

ואז הוא מסתובב ופונה לכיוון הדלת. 

״חכה״, היא מצליחה לבסוף לומר, חלש בהרבה מכפי שהתכוונה. הוא נעצר. היא מסתובבת על גבה, מסיטה קווצת שיער שנדבקה למצחה הרטוב ומוחה את פיה. היא לוקחת נשימה עמוקה. ״זה היה מדהים״, היא אומרת, ניתן לשמוע את החיוך בקולה. ״תודה״.

הוא לא מגיב. היא מדמיינת אותו מהנהן לעברה, אף שאינה יכולה לדעת בוודאות. מבעד לעלטה, היא מבחינה בקושי בצלליתו על רקע פס האור הקלוש המסתנן מתחת לדלת. 

בלי מילה נוספת הוא פותח את הדלת, מניח לאור מהחוץ לפלוש לרגע אל החדר, ויוצא. הדלת נסגרת, החשיכה השקטה חוזרת למקומה, ורק צליל הנקישה הרכה של המנעול נותר באוויר.

היא מתכרבלת על צידה. הכרית הקרירה סופגת את שאריות המתח, ובתוך שניות ספורות היא שוקעת בשינה עמוקה, נטולת חלומות.