המזל שלה

היא ידעה שזה אסור. היא ידעה שזה מסוכן. ובכל זאת, לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו - יומם ולילה, בהקיץ ובחלום. ג'ני, אמא בשנות הארבעים לחייה, נשבתה באובססיה שרק הלכה והעמיקה כלפי המדריך הצעיר בחוג ההתעמלות של בנה. עד לאן תוכל אובססיה כזו להוביל, וכמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לספק אותה?

---

אובססיה.

את אף פעם לא יודעת איפה זה יפגוש אותך.

את ג'ני זה פגש בחוג ההתעמלות של הבן שלה. מארק, המדריך יפה התואר, ניסה לשווא ללמד את הילד איך לעשות סלטה לאחור. הילד לא התרשם מהניסיונות. למעשה, הילד לא התרשם משום דבר שאינו שלט הפלייסטיישן שלו שחיכה לו בבית, והסיבה היחידה שהסכים בכלל להגיע לחוג הזה כל שבוע היא שאימו הבטיחה לקנות לו משקה צבעוני וממותק בקיוסק הסמוך בסוף השיעור.

כעת עמד הילד המשועמם לצד המדריך החתיך והמזיע, שניסה כמיטב יכולתו לעורר בו מוטיבציה לנסות ולהמרות את חוקי הפיזיקה ולנתק את גופו מהאדמה. גם הגרביטציה לא התרשמה.

בעצם, נראה שהיחידה שהתרשמה הייתה ג׳ני, שהסיבה היחידה שהסכימה להמשיך לשלם על החוג המיותר הזה היא מארק, שבו בהתה כרגע. היא תהתה אם זה יאה עבורה, אישה בשנות הארבעים לחייה, לרייר על המדריך הזה שנראה שלכל היותר מלאו לו עשרים, אולי עשרים וחמש שנים. היא ניסתה להיזכר במשוואה שחברתה לימדה אותה באחד הערבים של שתיה לא מבוקרת שהן בילו יחד, מחפיצות מלצרים ומתלוננות על בני זוגן. איזו קלישאה. כעת נזכרה- חצי מהגיל שלה פלוס שבע. בעודה מתרכזת בחישובים הרי גורל ומנסה לשכנע את עצמה שמדובר בגיל מנטלי ואולי בכלל הוא בן 30, הסתיים השיעור.

היא לא שמה לב כי לא היה לה אכפת, אולם התעוררה משרעפיה כשהרגישה טפיחה קלה על כתפה. התגובה האוטומטית שלה הייתה לגלגל עיניים ולהסתובב לכיוון בנה, תוך שהיא אומרת ״כן כן אמרתי לך שאני אקנה לך משקה אז אני אקנה לך מש…״ אולם כשהרימה את עיניה לבסוף מי שעמד לצידה לא היה בנה, שהיה מרוכז כולו באותו רגע בקשירת שרוכי נעליו, אלא מארק, שנרתע לאחור ואז חייך במבוכה. ג׳ני הרגישה את לחייה מאדימות וחיוך בלתי נשלט עלה על שפתיה. ״אהה, סליחה, חשבתי שאתה הבן שלי״, היא אמרה ואז כעסה על עצמה, כאילו זה מה שחסר לה, שהוא יראה בה דמות אם.

גם ככה הפרש הגילאים שלהם בולט יותר מהאיבר שלו כשהוא נתלה הפוך על הקורה. תאמינו לה, היא בדקה. הוא לא הגיב, אבל החיוך נותר תלוי על פניו. לא ברור אם מבוכה או שהוא צוחק עליה. לבסוף, התיישב בכיסא הריק שלצידה, ברכיו צמודות לשלה, התכופף לעברה ואמר, ״ג׳ני״, היא הופתעה שהוא בכלל יודע את שמה, ״רציתי לשאול האם את מרוצה מהחוג עד כה?״. בעל כורחה, ג׳ני נחרה מצחוק. אולם מיד השתלטה על עצמה ועטתה על פניה פרצוף רציני ככל שהצליחה. ״בטח בטח, ברור״, היא שיקרה, ואז הוסיפה מידה של אמת, ״המדריכים פה מצוינים״. היא למדה שיש לעטוף כל שקר בעטיפה שקופה ודקה של אמת, כך קשה יותר לזהות את המרמה.

מארק נראה שבע רצון. הוא ישב שם לעוד רגע ארוך, בשתיקה, מאלץ את ג׳ני למלא את השתיקה במילים, ״אני שמחה שיש לו הזדמנות פעם בשבוע לעשות ספורט, הוא קצת עלה במשקל לאחרונה. כלומר הוא לא שמן או משהו כזה, פשוט עדיף שיעשה ספורט כי זה בריא, לא בקטע של לרדת במשקל למרות שזה לא יזיק״, היא אמרה והכתה את עצמה מבפנים, אומרת לעצמה- תפסיקי לדבר! תפסיקי לדבר! היא נעה בכסאה באי נוחות. מארק נראה משועשע. כמו חתול שמחזיק בין כפותיו ג׳וק גוסס ומתלבט אם להמשיך לשחק בו או לגאול אותו מיסוריו. לבסוף נראה שהוא בחר באופציה השניה, כי הוא אמר, ״יופי, אני שמח לשמוע. ההרשמה לשנת הפעילות הבאה תיפתח בשבוע הבא״, אמר, חיוכו עדיין תלוי על שפתיו כמו אקססורי, ״אני לא אדריך בסניף הזה בשנה הבאה, אני עובר לסניף אחר, אבל אני בטוח שבנך יהיה בידיים טובות״. ועם הפצצה הזו שהטיל עליה, הוא קם ממקומו וניגש לאמא אחרת שעמדה בסמוך, כנראה עומד להטיל עליה פצצה דומה.

הלב של ג׳ני שקע לתחתונים. סניף אחר? למה? מה רע בסניף הזה? כמעט נעלבה בשם הסניף, לפני שתפסה את עצמה בידיים וחשבה שעדיף כך. שכל פנטזיה טובה צריכה להגיע לסיומה ובסך הכל מדובר בילד שגילו חצי מגילה, וכנראה כלל לא מודע לקיומה מחוץ למסגרת השעה השבועית שבה היא בוהה בו ללא בושה. הוא בטח צוחק עליך, התעוררו השדים שבראשה, מדמיינת אותו יושב עם חבריו הצעירים לבירה ומספר להם לקול שאגות צחוק שיש איזו אמא בחוג שלא מפסיקה לרייר עליו, וכמה היא זקנה ופתטית. 

המחשבות האלו לא היו נעימות, אבל היו הכרחיות כדי שתוכל לשכנע את עצמה שהפרידה שנכפית עליה ממארק היא לטובה. היא לא האמינה שהוא באמת צוחק עליה, אולם הייתה צריכה להפוך אותו לאיש הרע על מנת שתוכל להתגבר על חסרונו בחייה. 

האמת היא, שג׳ני לא סתם הייתה דלוקה על מארק. היא הייתה אובססיבית. היא הייתה חושבת עליו ביום ובלילה, מדמיינת אותו לצידה בשלל סיטואציות, בין אם זה בערב נינוח של צפיה בטלויזיה על הספה, או בערבים שבהם שתתה עד אובדן הכרה ודמיינה שבמקום חברתה הדואגת- הוא זה שלוקח אותה הביתה. 

כששכבה עם בעלה, חשבה עליו. היא לא חשבה שזה מזיק, שכנעה את עצמה שזה טוב לשניהם- היא נהנית יותר מהסקס ובעלה מבסוט מכך שאישתו חרמנית פתאום. מה זה משנה על מי היא חושבת באותו הרגע? מחשבות, כל עוד הן נשארות אצלה בראש, אינן פוגעות באיש. כך שכנעה את עצמה ואכלסה את ראשה בדמותו של מארק, עושה בו כרצונה, גורמת לו להגיד את הדברים שרצתה שיגיד ולעשות את הדברים שרצתה שיעשה, בראשה. משם לא יוכל להימלט, אסיר עולם שנכפה עליו להגשים את הפנטזיות שלה, לנצח. או לפחות עד שהיא תמצה ותמצא צעצוע חדש.

היא שכנעה את עצמה שאין לו מה להתלונן, למארק שבראשה. אחרי הכל, היא לא נראית כמו כל אישה בת ארבעים, והיא ידעה את זה. ג׳ני ידעה שהיא נראית טוב. עם גזרתה הדקיקה והשרירית, שיערה האדמוני, הנמשים שכמו העניקו לפניה מראה צעיר בכל גיל, ועיניה שצבען השתנה עם השמש. לעיתים ירוק, לעיתים דבש. כן. ג׳ני נראתה בסדר גמור, יחסית לגילה. אבל לא היה לה ספק שלמארק יש מעריצות בנות גילו שעומדות אצלו בתור, ועם זה היא לא יכלה להתחרות. היא נאנחה. כל דבר טוב מגיע לסיומו, אמרה לעצמה, בעודה קמה ממקומה ואוספת את חפציה. היא כמעט שכחה שגם בנה שם, עד שהוא משך בשרוולה ודרש את המיץ שהובטח לו, והיא ניגשה איתו, עדיין שקועה במחשבות, לקיוסק הסמוך. הכל לטובה, הדהדה בראשה, לא מאמינה לעצמה.

חודשיים חלפו. השבועות הראשונים היו קשים, יותר מכפי שציפתה. היא הייתה חצי נוכחת וחצי מנותקת. כמה קשה להתאבל בשקט, בדיסקרטיות, מבלי לחלוק עם אף אחד. לבכות לבד אל הכרית בלילה בשקט מוחלט, בלי להעיר את הבעל הישן בסמוך. להעמיד פנים שהכל בסדר, וכשהוא שואל ״מה קרה?״ להמציא שוב ושוב כאב ראש מיסתורי או עייפות שנובעת מלילה ללא שינה, או כל מיני מכאובים אחרים שיסבירו מדוע אינה מחייכת כמו קודם, אינה מעוניינת שיגעו בה או ידברו אליה. היא בילתה ימים ושעות בהמתנה, פשוט המתנה ארוכה ומורטת עצבים שהכאב ייחלש, יעבור. שהמחשבות עליו ישככו. 

בסופו של דבר, המצב השתפר. רחוק מהעין רחוק מהלב. והיא הייתה חייבת להודות, בינה ובין עצמה, שמרגע שביטלה את החוג המיותר התפנה לה גם זמן וגם כסף שהייתה זקוקה לו יותר מאשר עוד פנטזיה לא ממומשת על ילד לא מעוניין.

וכך, עד שסוף סוף החלה להרגיש שחייה שוב בידיה והיא שולטת בגורלה, היא נתקלה בו. בחדר הכושר.

תחילה הייתה בהלם, חשבה שהיא מדמיינת את דמותו בקצהו הרחוק של חדר הכושר שאותו היא פוקדת כבר שנים. לא יתכן שהיה שם כל הזמן, בוודאי הייתה רואה אותו קודם. האם זה באמת הוא או שהמוח מהתל בה? האם זה מארק או שמא מדובר בחיזיון תעתועים של אישה שליבה ותחתוניה גוועים בצמא? 

היא התקרבה כדי להטיב לראות ונשימתה נעתקה. זה אכן הוא, מרים משקולות במתקן הקבוע שלה. לא ידעה מה לעשות. נעצרה מספר מטרים מאחוריו ועמדה שם, כמו אבן. לא בטוחה מה הלאה.

לפתע, הוא קלט אותה במראה והסתובב, נראה מופתע לא פחות ממנה. ״היי!״, הוא קרא בעליצות, ״אני מכיר אותך!״. לרגע נעלבה. ברור שאתה מכיר אותי, רצתה לומר לו, הרי אתה גר אצלי בראש כבר חודשים, מבקר את מיטתי בדימיוני ביום ובלילה, אנחנו מבלים שעות על גבי שעות ביחד. אבל במקום לומר את כל זה ושיחשוב שהיא משוגעת, היא רק נופפה לו בידה ואמרה ״היי״, ואז הסתובבה והתרחקה משם, ליבה הולם בפראות. 

היא ניסתה להמשיך באימון אבל הבינה שאין סיכוי כל עוד הוא באותו חלל. עיניה שוטטו מעצמן לעברו והיא הגיעה למסקנה שעדיף שתלך הביתה, לאחר ששפכה על עצמה בקבוק מים בטעות וכמעט הפילה משקולת כבדה על הרגל. היא ניגשה לשירותים לייבש את חולצתה ואז פנתה החוצה, עיניה ממצמצות בעיוורון במעבר מאפלולית חדר הכושר אל השמש היוקדת. ראשה עמוס מחשבות כמו כביש סואן בהודו, מחשבה נתקלת במחשבה, מחשבות מאיצות ומאיטות והמקום כולו כאוס רועש ותזזיתי. כשהגיעה לרכבה, כמעט חטפה את התקף הלב השני שלה לאותו היום, כשמצאה אותו נשען על דלת הנהג. היא קפצה בבהלה והמפתחות נפלו מידה. ״הבהלת אותי!״, אמרה והתכופפה להרים את המפתחות. הוא צחק, ״אני ממש מצטער״, אמר, מעביר משקל מרגל לרגל. ברור שהוא רוצה להגיד משהו, אבל לא בטוח איך. הלב שלה ניתר קצת במקום. האם יש מצב שגם הוא…? היתכן שזה אמיתי? 

״את שומעת?״, הוא אמר ולא חיכה לתשובה, ״נתקעתי פה עם האוטו בלי דלק בכלל. ממש לא נעים לי לבקש, אבל יש סיכוי שתקפיצי אותי הביתה? זה ממש קרוב ואוכל לחזור לפה במונית עם מיכל דלק״. 

אז זה כל הסיפור. שום עניין בך, מטומטמת. מה לעזאזל חשבת לעצמך, ג׳ני, שהבחור הצעיר והחתיך הזה צריך מאהבת זקנה ומרופטת כמוך? השדים שלה חגגו ופניה נפלו. היא ניערה את ראשה והעלתה על שפתיה חיוך דק. ״בטח״, נאנחה, ״כנס״.

״וואי ממש תודה״, הוא אמר והנחמדות שלו איכשהו עצבנה אותה עוד יותר. הקלילות שבה הוא שובר את ליבה שוב ושוב, אפילו מבלי שתוכל לכעוס עליו כי הוא לא מתכוון. זאת היא הפתטית. הוא לא חייב לה כלום.

היא נכנסה לרכב והתניעה, המזגן החזק משיב את רוחה ומצנן את עצביה. הם נסעו בשתיקה, מלבד ההנחיות שלו מידי פעם היכן לפנות, עד שהגיעו לבית קטן באחת מהשכונות השקטות. אז כאן הוא גר, היא חשבה לרגע, ומיד ביטלה את המחשבה. מה זה משנה? תפסיקי כבר, תפסיקי. 

הוא פתח את דלת הרכב ונעצר לרגע. נו, שילך כבר, היא הרגישה את הדמעות עומדות בגרונה ורצתה לבכות בשקט. לבד.

״את רוצה אולי להיכנס לקפה?״, שאל אותה, תולה בה את עיניו הגדולות, הכחולות. היא לא ידעה אם תתעורר עוד מעט ותגלה שזה חלום, או האם מדובר איכשהו במציאות, אז ליתר ביטחון אמרה מיד, ״בכיף״.

הם נכנסו לבית, שהיה מסודר ונקי בקטע מפתיע. תמיד דמיינה דירות רווקים כמו בסרטים, עם קופסאות פיצה ריקות ובקבוקי בירה חצי שתויים בכל מקום, אבל הבית של מארק נראה כאילו נלקח ממגזין. כל דבר היה במקומו ונראה כאילו המנקה ממש הרגע סיימה את עבודתה שם. היא שקלה להחמיא לו על מצב הבית ואז חשבה שזה יגרום לה להישמע זקנה. היא צריכה לשדר קלילות, להיות קולית. לא לדבר על ריהוט וניקיון. אבל על מה מדברים צעירים? לא היה לה מושג. לכן שתקה.

הוא ניגש למטבח, מותיר אותה בסלון, וקרא משם ״את שותה בלי סוכר, נכון?״, והיא המהמה לחיוב ובאה אחריו למטבח. הוא מזג לשניהם מים רותחים, ואז חלב שקדים, כמו שהיא אוהבת, והגיש לה כוס אחת, ושניהם עמדו כך בשתיקה, היא נשענת כנגד השיש, והוא עומד מולה, ושתו קפה. 

״את יודעת״, הוא אמר, משפיל את מבטו, ״היה לי קשה לעבור סניף״, אמר, ולא הוסיף. האם היא מבינה את מה שהוא אומר נכון? האם הקושי שלו קשור אליה? היא חיכתה שימשיך, אבל הוא רק שתה בשתיקה.

״האמת היא״, אמרה, ״שביטלתי את החוג אחרי שעזבת. לא ראיתי טעם להמשיך לבוא״. הוא הרים את מבטו אליה ולראשונה, היא ידעה. היא ראתה את זה בעיניו. זה היה ברור ולא היה צריך להוסיף מילה אחת נוספת. 

פרפרים התעופפו בבטנה והיא הרגישה צמרמורת עוברת במורד גבה, עד למטה. ליבה האיץ. הדם שינה את כיוון זרימתו, למטה. למטה. לאיזור שהחל לפעום לפתע. כל השבועות האלו של האבל, של הספקות, של ההלקאה העצמית, הגיעו לסיומן. הוא לקח מידה את הכוס והניח אותה על השיש, ואז סגר באחת את המרחק ביניהם ונצמד אליה, תופס את עורפה ביד אחת ומצמיד את שפתיו לשפתיה. תוך שניה, לשונו הייתה בתוך פיה, חוקרת, מלטפת את לשונה. היה לו טעם של קפה, בטח גם לה. הוא היה טעים. הוא המשיך לנשק אותה עוד ועוד, ברעבתנות שאינה יודעת שובע. כעת היא הרשתה לעצמה לגעת בו בחזרה, יד אחת חפרה בשיערו החלק, והשניה הונחה על הגב התחתון שלו, מצמידה אותו אליה.

היא הרגישה את איברו המתקשה כנגדה, גדול ועבה יותר ממה שדמיינה. צמרמורות של עונג עברו בגופה והיא ידעה שהיא רטובה, יכלה להרגיש את איברה מתמלא בדם, את קצות העצבים שלה מתעוררים לחיים. הוא ניתק אותה מהשיש ומשך אותה איתו למסדרון, לא מנתק את שפתיו משפתיה. היא לא ידעה לאן היא הולכת אבל סמכה עליו שיוביל אותה, והאמת שהפחד ליפול רק הוסיף לאש שבערה בה, בתחתוניה. לבסוף, הוא כיוון אותה דרך אחת הדלתות לחדר קטן עם מיטה.

היא בקושי הספיקה להתרשם מהחדר וכבר מצאה את עצמה מוטלת לאחור אל המיטה, נופלת על גבה והוא מעליה, ממשיך לנשק אותה, מלטף את שיערה בידו. הוא אחז בשתי ידיה והרים אותן מעל ראשה, מחזיק בהן ביד אחת, בעוד ידו השניה חוקרת את גופה, לשה את שדיה בזמן שהוא מנשק את צווארה. היא חשבה שהיא הולכת להתפוצץ. כל תא ותא בגופה חשק בו, מקצות אצבעות הרגליים ועד הקודקוד. כל מגע שלו שלח בה זרם ושיערה סמר. היא רצתה שהוא יהיה כבר בתוכה, שימלא אותה. רצתה להרגיש את כולו.

איברו השתפשף כנגדה מבעד לבגדים, נפוח וקשה. ידו הפנויה ירדה למטה, בזמן שידו השניה עדיין אוחזת בשתי ידיה. נשימתו נעתקה כשידו נתקלה בבריכה שחיכתה לו למטה, בתחתוניה. נוזל חם וסמיך שהעיד שגופה מוכן עבורו, חושק בו, עורג לו. זמן רב כל כך חיכתה לו, שלא יכלה לחכות עוד רגע נוסף. למזלה, לא הייתה צריכה לחכות, כי הוא שחרר את ידיה, פשוט את מכנסיה ותחתוניה ביחד, ואז את שלו (כל העניין ארך בערך שניה) ולפתע היה בתוכה. היא הרגישה פיצוצים בכל הגוף.

איברו מילא אותה בצורה מושלמת, כאילו הגוף שלה כבר הכיר אותו. הוא נוצר עבורה, עברה מחשבה בראשה. גופה התקשת והתפתל תחתיו בעודו נכנס ויוצא ממנה, תחילה לאט ואז יותר ויותר מהר. הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מידי, כי היא הייתה רטובה מאוד. איברו החליק בקלות פנימה והחוצה. היא גנחה בקול רם, איבדה לחלוטין שליטה על גופה. עם כל חדירה חזקה, עמוקה, נפלטה מפיה אנחת עונג, ונראה שזה רק עודד אותו להמשיך עוד ועוד. הוא הטיח את גופו בגופה, חזק, איברו ממלא אותה ומרוקן אותה, שוב ושוב. בכל חדירה היא הרגישה ניצוצות של עונג מרצדים לאורך עמוד השדרה שלה, חשמל בכל הגוף.

רצתה לצעוק אולם הוא שם את ידו על פיה והגביר את הקצב. חזק יותר ויותר, מהר יותר ויותר. הוא לא התעייף, הילד. היא לא ידעה כמה עוד תוכל להחזיק לפני שתתפוצץ, וכששמעה את נשימתו מתקצרת הרשתה לעצמה לשחרר, והפיצוץ הגדול, הנכסף, הגיע. כל גופה התכווץ, אצבעות רגליה התקפלו והאורגזמה שהחלה באיבר מינה התפשטה כמו זיקוקים לכל גופה, ממש עד לקצות אצבעותיה.

היא החלה לצחוק ללא שליטה, צחוק פראי ומשוחרר. היא הייתה בעננים. היא הייתה בגן עדן. כעבור כמה דקות גם הוא התפוצץ וגופו המזיע, הרחב, צנח על שלה. היא יכלה להרגיש את איברו, עדיין בתוכה, מתכווץ לגודלו המקורי, ונוזל חמים זלג ממנה אל הסדינים היפים, מטנף אותם. לא היה לה אכפת. כל גופה התרפה והיא ניסתה להסדיר את נשימתה, מוחה זיעה משפתה העליונה. שוב צחקה, לא ידעה אפילו למה. מן שחרור כזה של משהו שהיה עצור בה חודשים ארוכים. הביטה בו. עיניו היו פקוחות והוא הביט בה, הבעתו רצינית כל כך. זה גרם לה לצחוק שוב. הוא נותר מהורהר.

״אתה יודע״, היא אמרה ועיניה נצצו, ״אני קצת התאבססתי עליך״, אמרה וצחקה, מרשה לעצמה לפרוק את מה שעל ליבה, סוף סוף, אחרי חודשים. איזו תחושה נפלאה של שחרור. החופש הרגיש כל כך מתוק על שפתיה. היא לקחה נשימה עמוקה והוציאה אותה לאט, מתענגת על הרגע. היא עצמה את עיניה.

״גם אני״ הוא אמר, ומרוב הפתעה היא פקחה את עיניה. הוא עדיין הביט בה. ״באמת??״, היא שאלה. האם הייתה כל כך עיוורת לראות שגם היא מצאה חן בעיניו? היא חייכה. לרגע הרגישה שהעולם סוף סוף מתיישר.

״כן״, אמר, לא מסיט ממנה את עיניו, משקלו החל להכביד עליה, ״בגלל זה עשיתי מנוי לחדר כושר שלך, קיוויתי להיתקל בך שם״, הוסיף וקם ממנה, לובש את מכנסיו. לפתע הרגישה עירומה מידי.

בכל זאת, הוא אדם זר ומרגע שהקסם התפוגג מדובר בסיטואציה קצת מוזרה. היא התיישבה, מנסה לחשוב על מה שאמר, אבל מוחה עדיין צף בתוך צמר גפן מתוק של דופמין. אז הפגישה שלהם בחדר הכושר לא הייתה מקרית, חשבה. הוא עשה מנוי לשם בכוונת תחילה להיתקל בה. 

אבל איך ידע איפה היא מתאמנת? 

האם עקב אחריה?

השאלות שהחלו לנקר בראשה הורידו אותה לקרקע במהירות. לפתע לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להיות שם, לפתע הרגישה חשופה, פגיעה. היא שלחה את ידה בחיפוש אחר התחתונים שלה שמצאו את דרכם לרצפה. בעודה מתכופפת להרימם מארק יצא מהחדר והדלת נסגרה מאחוריו. 

הוא קצת משונה, היא חשבה. בעצם, מה היא כן יודעת עליו, מלבד זה שהוא חתיך ומורה להתעמלות? האם הייתה נמהרת מידי כשנכנסה איתו למיטה? התשובה הייתה- ברור שכן. לא היה לה ספק בכך. זאת הייתה פזיזות של ילדה בת עשרים, לא של אמא בת ארבעים עם משפחה. אבל איך יכלה להתנגד, אחרי שהיא חלמה על הדבר הזה במשך חודשים, מבלי להאמין לשניה שיש סיכוי שזה יתגשם?

היא החליטה לא להיות קשה עם עצמה. תיהיי טובה לעצמך, חשבה לעצמה, סלחנית. אז הייתה לך חוויה מגניבה, מסעירה, לא שגרתית, ועכשיו את תמשיכי בחייך והוא ימשיך בחייו וזה זיכרון מתוק שיישאר לך בראש. ובתחתונים. וזהו.

זהו.

היא הרגישה הקלה. לבשה את מכנסיה ואמרה לעצמה שהיא לא תפתח איתו בשיחה, אלא תצעד היישר החוצה אל האוטו, לכל היותר תזרוק לעברו ״ביי״ ויותר לא תפגוש אותו שוב. כן. זה בדיוק מה שתעשה, החליטה.

ועם המחשבה הזאת היא לחצה על ידית הדלת ומשכה, אולם הדלת לא זזה. ניסתה לדחוף. כלום. הדלת נעולה.

הדלת נעולה מבחוץ.

היא הבינה מיד.

אובססיה. 

את אף פעם לא יודעת איפה זה יפגוש אותך.